Dead Sea Geography

ים המלח מחזיק במספר שיאי עולם, אחד מהם הוא מיקומו כנקודה הנמוכה ביותר על פני כדור הארץ. באשר לדרגת המליחות שלו, הוא ממוקם בין ארבעת גופי המים המלוחים ביותר בעולם. תנאים מיוחדים נובעים ממבנהו הגאו-מורפולוגי הקיצוני לצד אקלים מדברי קשה; הללו יוצרים סביבה המתאפיינת בשינויים דרמתיים מתמידים, ונוף עוצר נשימה, ייחודי ושונה מכל נוף אחר בעולם.

ים המלח הוא למעשה אגם גדול, הנמצא בבקע הסורי-אפריקני המפריד בין ירדן וישראל. אורכו כ-79 ק"מ (49 מייל) ורוחבו הממוצע מעט יותר מ- 11 ק"מ (7 מייל). בעבר נחלק לשני אגנים: הצפוני כ- 50 ק"מ (31 מייל) אורכו, והדרומי כ- 24 ק"מ (15 מייל), אשר ביניהם הפריד חצי האי 'ליסאן' (לשון בערבית). מאז שנות ה-70 המאוחרות של המאה העשרים צנח מפלס המים באופן חמור והאגן הדרומי יבש כולו. כיום, הים מוגבל לאגן הצפוני. מפלס רום פני המים עומד כיום על 437 מטר מתחת לפני הים, ועומקו הוא כ-380 מטר. מליחות גבוהה של כ-34%, אינה מאפשרת לאורגניזמים כלשהם לחיות במים, אף על פי שמספר מדענים גילו לאחרונה מיקרו-אורגניזמים שכן מצליחים לשרוד בלחץ האוסמוטי יוצא הדופן. הים מהווה משאב שופע של מינרלים יקרי ערך שונים, ומיליוני טונות של אשלגן, מגנזיום וברום מופקים ממנו מדי שנה ומשווקים ברחבי העולם.

הבקע הסורי-אפריקני

מגנים יבשתיים נמצאים בתנועה מתמדת. כוחות עצומים דוחפים את חלקם זה מזה ואת חלקם אלו כנגד אלו. בקעת ים המלח הינה קטע מן הבקע הסורי-אפריקני: העתק שאורכו כ- 60,000 ק"מ (37,000 מייל) אשר נוצר לפני כ- 25 מיליון שנה כתוצאה מתזוזה א-סימטרית בין המגן היבשתי (Continent shield) האסייתי למגן היבשתי האפריקני. תנועתו של המגן היבשתי האסייתי צפונה מהירה יותר ב-1 ס"מ לשנה. תנועה מהירה זו גורמת רעידות אדמה תכופות לאורך הבקע. זוויות ציר ההעתק גורמות לסירוגין לפתיחה של שקעים בין שני מגני היבשת. ביניהם ניתן למנות את "מפרץ עקבה", "ים המלח", ימת הכינרת" ו"עמק החולה". כאן, באזור ים המלח, שכבות סלע עצומות שקעו אל תוך הלבה. לצד התזוזה האופקית קיימת גם התרוממות אנכית. באופן זה, המקום החשוף הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, 437 מטר מתחת לפני הים, שוכן לצד צוקים ענקיים הנישאים לרום של 1750 מטר.

שלבים קדומים של הים

הבקע העמוק והתלול התמלא במים לפני כ-3 מיליון שנה, עקב שיטפונות של גלי ענק שנגרמו כתוצאה מהתרוממות מפלס מי הים התיכון. אגן שאורכו כ- 322 ק"מ (200 מייל) כיסה את הבקע מעמק החולה ועד כ- 80 ק"מ (50 מייל) דרומית למיקומו של ים המלח כיום.

התרוממות קמר חדש במרכז עמק יזרעאל חסמה ערוץ זה לפני כ-2 מיליון שנה, ויצרה אגם מאורך שהשתרע על פני כ-322 ק"מ (200 מייל). בידודו של האגם ומיעוט גשמים הובילו לירידה עקבית במפלס המים. שקיעת מינרלים שונים דחפה את המלח כלפי מעלה, ובהדרגה העלתה את מליחות האגם. בעוד שהמים התאדו בעקביות, המלח נותר נצור כולו באגן.

אחוז המלח עלה על כושר הנשיאה (bearing ability) של המים, וטונות רבות של מלח שקעו לתחתית האגם ויצרו שכבות בגובה קילומטרים מתחת למפלס פני המים. לפני כ- 60,000  שנה קיבל ים המלח סוף סוף את צורתו הנוכחית. צורתו הארוכה והצרה חשפה אותו לתנודות מפלס ניכרות. לפני כ-25,000 שנים, בעקבות מילניום גשום באופן דרמתי, עלה מפלס המים והגיע לכ- 100 מטר מעל למפלס הנוכחי. מן ההיסטוריה הידועה לנו על ים המלח, נראה כי בסביבות 8,000 לפנה"ס היה מפלס המים יציב פחות או יותר.

אקלים

ים המלח ממוקם במרכז מדבר יהודה. בקיץ הטמפרטורות עולות ומגיעות ליותר מ-40º צלסיוס ויכולות להישאר גבוהות מ- 20º (ביום) משך כל החורף. האוויר יבש תמיד, וכמות המשקעים הממוצעת נמוכה מ- 50.8 מילימטרים בשנה. האידוי המסיבי אינו משפיע על הסביבה המידית, אך יוצר ערפל קל המרחף באופן קבוע ונראה לעין כ- 300 מטר מעל לפני המים. בנוסף לסגולות הרפואיות האחרות של המלח והמינרלים של ים המלח, הלחץ הברומטרי הגבוה והערפל הקל מהווים מסננים מושלמים לקרינה האולטרה סגולית, דבר המהווה מקור משיכה לתיירים מכל רחבי העולם הבאים ליהנות מאמבטיות שמש בטיחותיות כטיפול הטוב ביותר במספר מחלות עור.

מדבר "צל-גשם"

אחד המאפיינים של חופי ים המלח הוא היותו חלק מן התופעה הייחודית המוכרת כמדבר "צל גשם". תנאי מדבר מתפתחים כ- 129 ק"מ (80 מייל) צפונית לקו הרוחב של רצועת המדבר, קילומטרים ספורים בלבד ממזרח לשטח הירוק, העשיר יחסית במשקעים למרגלות הרי יהודה. נגר מהרים אלו מתנקז מערבה אל עבר הים התיכון, אך הנגר התת קרקעי זורם אל עבר ים המלח ויוצר רצועות ארוכות של מעיינות מים מתוקים המאפשרים התפתחות של נווי-מדבר רבים באמצע המדבר השומם – רצועת חיים משגשגת המגיעה עד שפת ים המלח.

מקורות מים

המאה העשרים הביאה למזרח התיכון גידול עצום באוכלוסייה לצד טכנולוגיות חדשות, שאפשרו לתושבי המקום להשתלט לחלוטין על מקורות המים, אשר עד לעידן המודרני המשיכו להזין את ים המלח ולאזן את מפלס מימיו. מקור המים העיקרי היה כמובן נהר הירדן שסיפק לאטו מיליארד קוב מים בשנה. תרומה נוספת הגיעה מהנחלים הרבים שזרמו היישר אל הים, בייחוד מן המזרח. אך אלו נחסמו בכוח החל מאמצע שנות השישים של המאה העשרים.

שני סכרים חוסמים את כל המים המתוקים הזורמים מהכינרת, ומיועדים החל משנת 1965 לצריכה לאומית בישראל. מי הירמוך, הנשפכים אל הירדן מכיוון גבול ירדן-סוריה, תועלו באותה שנה אל עבר צדה המזרחי של בקעת הירדן.

מימי שאר הנחלים נלכדו בהדרגה, וכיום מתאפשרת רק זרימה של מי מעיינות גופרית ומי שפכים, המסתכמים בפחות מ- 5% מהזרימה המקורית, ואשר תרומתם הכוללת, יחד עם מי שיטפונות נדירים והטפטוף המקומי, מזערית בהשוואה להתאיידות המסיבית. כל אלו הובילו לנסיגה הדרגתית של כ- 25 – 50 ס"מ בשנה.

חברת מפעלי ים המלח העמידה את הים בפני מציאות אכזרית החל משלהי שנות השבעים של המאה העשרים. בעבר שימש האגן הדרומי הרדוד לאידוי מכוון של המים, כתהליך העיקרי בייצור המינרלים יקרי הערך. לאחר שמפלס המים צנח עד כדי כך ששני האגנים הופרדו זה מזה, החלה חברת מפעלי ים המלח לשאוב מים מן האגן הצפוני וייבשה לחלוטין את האגן הדרומי. ניצולו המופרז של הים גורם לצניחה מבהילה של מטר בשנה במפלס המים, הפרעה הגורמת זעזוע למערכת האקולוגית ומביאה עמה תוצאות חמורות.

סלעים ובולענים  

השילוב שנוצר בין הירידה במפלס מי הים והזרימה העצומה של מי מעיינות בקרבת החופים, יוצר מספר תופעות מעניינות; הסלעים המקיפים את ים המלח מורכבים בעיקר ממרבצי משקעים שהצטברו בשלבים הקודמים, ומכילים בעיקר ארגוניט, גבס וכמובן כמות יוצאת דופן של מלח. חלק מהמלח הפך לסלעים תת-קרקעיים ענקיים. כל עוד מפלס פני המים נשאר גבוה, מי המלח הצפופים החודרים לסלע הרך (quick rock) מייצבים למעשה את גבישי המלח התת-קרקעיים. עם צניחת מפלס המים, חלה צניחה גם במפלס המים התת-קרקעי, והגבישים התת-קרקעיים נותרו חשופים למים המתוקים. לאחר מספר עונות גשומות ובסיוע הזרימה הקבועה של המעיינות, החלו סלעי-המלח התת-קרקעיים להימס, ולהשאיר חללים תת-קרקעיים הנקראים 'בולענים'. הללו נוטים להתמוטט לעיתים בנקודות מסוימות סביב ים המלח.

האירוע הראשון התרחש בשנת 1981; אוטובוס חנה בהמתנה למטיילים ליד עין בוקק כאשר בולען של 25 מטר נפער בפתאומיות תחת אחד מגלגליו. בכמה אירועים אחרים היו מעורבים מספר נפגעים. מחקר מקיף, שנערך בשנות ה-90 המאוחרות של המאה העשרים, הוביל לסגירת אתר ביתני האירוח (בונגלוז), בסיס חיל הים ומטעי הדקלים בקרבת עין גדי, ולמעשה דרש ביטול של כל תכניות הפיתוח סביב ים המלח. כיום התופעה בשליטה. מתחת למספר כבישים נקבעו תמיכות עץ, וסוללות ענקיות נבנו לצדם של חלק מאתרי הנופש, כל זאת במטרה לשמור על רווחתם וביטחונם של המבקרים.